בש"פ
בית המשפט העליון
|
9405-04
26/10/2004
|
בפני השופט:
מרים נאור
|
| - נגד - |
התובע:
מורי חופני
עו"ד אסתר בר-ציון
|
הנתבע:
מדינת ישראל
עו"ד יהודה ליבליין
|
| החלטה |
1. ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופט זלוצ'ובר) מיום 14.10.04 בב"ש 21125/04, לפיה יעצר העורר עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו בת"פ 8218/04.
העובדות
2. לפי הנטען בכתב האישום, העורר קשר יחד עם נאשם שני שהוא קטין (להלן: דהן) לרכוש 100 טבליות סם מסוג MDMA (המכונה "אקסטזי"). הם סיכמו ביניהם, כי העורר יממן את רכישת הסמים באשקלון, דהן ידאג למכירת הסמים בנתיבות, ושניהם יתחלקו ברווחים.
3. ב-2.9.04 הגיעו השנים לאשקלון יחד עם נאשם שלישי, אף הוא קטין, ונפגשו עם מוכר סמים. העורר שילם למוכר סך 2700 ש"ח תמורת 99 טבליות של הסם המסוכן. העורר ודהן הכניסו את הסם המסוכן לרכב ונסעו מהמקום לכיוון נתיבות. בכניסה לנתיבות הבחין דהן בניידת משטרה והשליך את שקיות הסם המסוכן מהרכב. המשטרה עצרה את הרכב ולקחה את נוסעיו לחקירה. עוד באותו יום שוחרר העורר למעצר בית מלא לביתו. ואולם, ב-5.9.04 הפר העורר את תנאי שחרורו. בשעה 16:00לא שהה בביתו אלא במרכז המסחרי באופקים. עוד באותו יום ערכה המשטרה לעורר שני עימותים נפרדים, אחד עם דהן והשני עם הנאשם השלישי. במהלך העימותים הללו ביקש העורר מהשניים כי "יקחו את התיק על עצמם".
ב-9.9.04 הגישה המדינה כתב אישום נגד השלושה בבית המשפט המחוזי בבאר שבע. העורר הואשם בעבירות של קשירת קשר לפשע, החזקת סמים שלא לצריכה עצמית, הפרת הוראה חוקית והדחה בחקירה.
החלטת בית המשפט המחוזי
4. בדיון בבית המשפט המחוזי הסכימו הצדדים כי קיימות ראיות לכאורה נגד העורר ודהן לביצוע העבירות המיוחסות להם, וכי יש עילה למעצרם עד תום ההליכים המשפטיים נגדם. המחלוקת היתה האם, בנסיבות העניין, ניתן להורות על שחרורם לחלופת מעצר.
5. בית המשפט המחוזי קבע, כי לא היתה מחלוקת בין באי כוח הצדדים כי העורר הוא "הרוח החיה" בתיק, שכן הוא זה שיזם את הקשר הפלילי שמטרתו היתה רכישת סם מסוכן והפצתו בין צרכני הסם. ב"כ העורר והנאשם השני, עו"ד בר-ציון, טוענת כי אין בסיס לקביעה זו בדבר היות העורר "הרוח החיה" לא בפרוטוקול ולא בראיות.
6. בית המשפט קבע, כי לגבי העורר אין חלופת מעצר ראויה, והורה על מעצרו עד תום ההליכים:
"משיב זה הוא בגיר. למשיב זה רשומים פליליים ללא הרשעה בגין עבירות של גניבה, פריצה ואיומים. תלוי ועומד נגדו כתב אשום בגין אחזקת סמים שלא לצריכה עצמית וכתב אישום בגין הפרעה לשוטר בזמן מילוי תפקידו, איומים, תקיפת שוטר בשעת מילוי תפקידו. המשיב 1 הוא הרוח החיה בתיק. הוא יוזם הקשר. חמור מכל הוא שגם לאחר ששוחרר בערובה על ידי קצין המשטרה הפר את תנאי השחרור בערובה ויצא את פתח ביתו. על כל הוסיף חטא על פשע שעה שניסה להדיח את המשיבים 2 ו-3 כמתואר בכתב האישום... חלופת מעצר בענינו בנסיבות אלה אינה אפשרית... למשיב זה קשרים עבריינים ונגישות למקורות סם והעובדה שהחלופה המוצעת [על ידי שירות המבחן - מ.נ.] אינה בביתו אלא בבית דודו לא מקהה את הסיכון הצפוי משחרורו".
לגבי הנאשם השני, דהן, קבע בית המשפט - "לא בלב קל" - כי יש לשחררו בערובה למעצר בית בביתו בצירוף תנאי ערבות שונים:
"בעניינו של המשיב 2 התלבטתי לא מעט... יחד עם זאת, ולמרות האמור, במקרה זה ובשל כך שבקטין מדובר והרשעות עדין אין לו, והוא לא הרוח החיה בתיק זה למרות המעורבות הקשה, אני סובר שניתן, גם אם לא בלב קל, לקבל את המלצת שירות המבחן לנוער".
הערר
8. הערר מתמקד בשאלה אם יש מקום לחלופת מעצר בענייננו.
9. באת כוח העורר מבקשת, כי אורה על שחרורו של העורר בתנאים מגבילים בהתאם להמלצת תסקיר המבחן, המלצה אשר נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי. בתסקיר זה הומלץ על שחרורו של העורר בחלופת מעצר בבית דודו. לטענת העורר, חלופה זו ראויה היא, ותתרום להפחתת מסוכנותו. נטען, כי מהתסקיר עולה שמעצרו של העורר היה אירוע טראומטי עבורו, וכי המדובר בגורם מרתיע ומציב גבולות להתנהגות העורר.
10. הטענה המרכזית של ב"כ העורר היא כי לא היה מקום לאבחנה בינו לבין דהן, וכי העובדה כי דהן שוחרר בעוד העורר עצור מהווה אפליה לרעת העורר. היא הדגישה כי העורר הוא צעיר (בן 21) וכי לא דובר בכמויות גדולות של סם.
דיון
11. כאמור, המחלוקת בענייננו נסובה סביב שאלת חלופת המעצר. אין מחלוקת לעניין הראיות לכאורה והמסוכנות.
לעורר עבר פלילי הכולל שלושה רישומים קודמים בעבירות רכוש, החזקת נשק ואיומים. ניסיונו להשפיע על שני הנאשמים האחרים בתיק כי "יקחו את התיק על עצמם" מקים חשש לשיבוש הליכי משפט והדחת עדים בתיק הנוכחי. זאת ועוד: קשה לתת אמון בעורר כי יעמוד בתנאי חלופת מעצר לאחר שהפר כבר תנאי שחרור בעניינו, וזאת אך באחרונה ובקשר לכתב האישום הנוכחי (ראו והשוו: בש"פ 1250/92 מ"י נ' עזרא (לא פורסם)). המלצת שירות המבחן הינה המלצה בלבד, ואין חובה על בית המשפט שדן בתיק לאמצה בכל מקרה ומקרה (ראו: בש"פ 2740/01 חמדון נ' מ"י (לא פורסם)).